פסק-דין בתיק ע"א 001508/02

זהו ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן:- " חוק הרדיפות")שליד בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מ' לנדמן - יו"ר, פרופ' י' זהבי - חבר, עו"ד נ' רמון - חברה) (להלן:- " הוועדה"), מיום 20.2.02, בתיק וע 2211/01, שבה נדחה ערר על החלטת המשיבה, שקבעה שהמערערת אינה עונה על  הגדרת "נרדף" בסע' 1 לחוק הרדיפות.

1.          הרקע

(א)        המערערת, ילידת 1923, הגישה ערר על החלטת המשיבה, מיום 11.11.01, שמצאה שהיא אינה נכנסת לגדר "נרדף" כהגדרתו בחוק (להלן:- " הערר"). בתצהירה, שצורף לערר, טענה המערערת שביום הפוגרום ביאסי, 29.6.41, נלקח אביה, שהתגורר ביאסי, מבית הוריה על-ידי חיילים גרמנים, ונרצח ברכבות המוות. אמה יצאה לחפש אחריו ונרצחה גם היא. המערערת איבדה את שני הוריה, בו זמנית, ונאלצה לשרוד בלעדיהם במלחמה, בתנאים קשים וברעב. כתוצאה ממאורע זה, לטענת המערערת, נגרמו בעיותיה הרפואיות, שבעטיין ביקשה להכיר בה כנרדפת, וכזכאית לפיצוי מכוח חוק הרדיפות.

(ב)        המערערת נחקרה לפני הוועדה והעידה שבתקופה שבה ארע הפוגרום היא התגוררה אצל דודתה בקישינב, ורק בשנת 1942, חודשים מספר לאחר המאורעות, שבה ליאסי וגילתה שהוריה נרצחו. היא עצמה לא הייתה נוכחת ביאסי כשארע הפוגרום, וטענותיה נסמכות על עדות בעלה (במועד הפוגרום הוא עוד לא היה בעלה; הם נישאו רק לאחר תום המלחמה, בשנת 1947), שהכיר את אביה, וראה אותו נרצח ברכבות המוות. המערערת העידה גם שהיא לא יודעת ממה נפטרה אמה, כיוון שלא נמצאה גופה, ושאין לה הסבר לאמור בתצהירה בהקשר זה.

2.         החלטת הוועדה

ביום 20.2.02 החליטה הוועדה לדחות את הערר, בקובעה שאין בסיס משפטי להכיר במערערת כנרדפת.

הוועדה ציינה שהמשיבה נוהגת בליברליות לגבי קרובי נרצחי הפוגרום ביאסי, ואינה מדקדקת בשאלה אם הם נכחו פיזית בעת לקיחת קרובי משפחה לתחנת המשטרה או לרכבות המוות, אך גם לפי גישה זו אין זה סביר להרחיב את תחולת החוק על המקרה דנן, כאשר המערערת לא הייתה נוכחת בשעת האירוע, וכשדבר המוות נודע לה מקץ חודשים רבים.

הוועדה ציינה שאין כל הבדל בין המערערת לבין כל יהודי אחר אשר מי מבני משפחתו נרצח על-ידי הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה. האפשרות היחידה להכיר בנרדפות היא לפי  סעיף 28 לחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני (להלן:- " חוק הפיצויים הגרמני"), כאשר מעשה הרצח אירע בנוכחות בן המשפחה, ולא כאשר נודע על הרצח מקץ חודשים רבים.

3.         טענות הצדדים בערעור

(א)        המערערת טוענת שיש להכירה נרדפת לפי חוק הרדיפות מכוח פסיקת בית המשפט העליון בע"א 528/75 קרולה אברמוביץ נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם) (להלן:- " עניין אברמוביץ"). בהקשר זה נטען, שאין נפקא מינה לעניין נוכחות פיזית בשעת הרצח, כל עוד הוכח שמעשה הרצח היה מעמסה נפשית כבדה, שגרמה למערערת לנזקים ולנכות.

(ב)        המשיבה טוענת שהחלטת הוועדה מעוגנת בדין, בהיותה נסמכת על פסיקה הקובעת שתנאי לתחולת סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני הוא נוכחות פיזית של המערערת בשעת הרצח, או בסמוך לו. משלא מתקיים יסוד זה - אין להכיר במערערת נרדפת, כפי שקבעה הוועדה.

4.         דיון והכרעה

לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים, במוצגים ולאחר השלמת טיעון בעל-פה, נחה דעתנו שדין הערעור להידחות.

(א)        המתווה הנורמטיבי

סע' 1 לחוק הרדיפות מגדיר "נכה" הזכאי לפיצויים כדלקמן:

" 'נכה' - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הריפובליקה הפדיראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הריפובליקה הפדיראלית של גרמניה".

ברע"א 954/99 הרשות המוסמכת על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' רבקה שטיינפלד , פד"י נה(1) 617 שב בית המשפט על ההלכה שהגדרת "נכה" בסע' 1 לחוק הרדיפות יוצרת זיקה לחוק הגרמני לעניין זכאות לפיצויים.

בהסכם הנזכר נטלה על עצמה מדינת ישראל אחריות לפצות נכים, שהייתה מוטלת על ממשלת גרמניה אלמלא אותו הסכם. על-כן נפסק שיש לבחון בכל מקרה ומקרה אם התובע אכן היה "זכאי" על-פי חוק הרדיפות לפיצוי לפי המשפט הגרמני (ראה גם: ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים , תשי"ז - 1957, פד"י כט(1) 253; ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957 נ' שוהם , פד"י מ(1) 789).

חוק הפיצויים הגרמני מזכה בפיצויים נכים העונים על הגדרת "נרדף", ומתייחס לשני סוגי נרדפים: